פסק-דין בתיק עפ"ג 7254-09-13

1.         בין השנים 2004 ועד 2009 היה המשיב בעל חנות למכירת רהיטים בראשון-לציון. בין השנים 2006 ל- 2009 היה בעלים גם של עסק נוסף, אף הוא עסק למכירת רהיטים בתל-אביב. בכתב-אישום שהוגש נגדו נטען, כי לאורך השנים דלעיל (בין השנים 2004 עד 2009) התעלם המשיב לחלוטין מחובתו לנהל ספרים ולהגיש דו"חות לרשויות מס ההכנסה. המשיב לא הודיע על פתיחת עסקיו, כאמור לא ניהל ספרים, לא הנפיק חשבוניות ובשורה התחתונה, לא הגיש לאורך כל התקופה את דו"חותיו לפקיד השומה. עוד נטען בכתב האישום, כי ההכנסה לאורך התקופה שמדובר בה, עמדה על לא פחות מסכום של 5.3 מיליון ש"ח. כתב האישום מפרט את החלוקה לשנים ואת סכום ההכנסה שהועלמה מידי שנה.

            למשיב יוחסו 6 עבירות לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה. בדיעבד, העובדה שיוחסו למשיב 6 עבירות ולא למעלה מכך, שימשה אחד הנימוקים לקולא, כך לטענת הסניגוריה ונפרט בנושא זה בהמשך.

2.         המשיב הודה בבית-משפט קמא בעבירות שיוחסו לו והופנה לקבלת תסקיר של שירות המבחן. שירות המבחן סקר את תולדותיו של המשיב, הוא המליץ לבית המשפט "לשקול להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות".

3.         בית-משפט קמא (כב' השופטת מ' ברק-נבו) הטיל על המשיב את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 18 חודש; מאסר על תנאי של 12 חודש; וכן קנס בסך 110,000 ש"ח או 5 חודשי מאסר. על אלה עמדה כב' השופטת קמא בהטילה את הענישה דלעיל: מתחם הענישה עומד על 12 - 30 חודש. למתחם זה הגיעה כב' השופטת קמא לאחר סקירת פסיקה רלוונטית שהוגשה לה וכן התייחסות לנסיבות ביצוע העבירה. מדובר בעבירה  הדורשת תכנון מוקדם, הנזק הפוטנציאלי הגלום בה הוא רב והוא איננו נמדד רק על-פי סכומי ההכנסה שהועלמו. להיקף ההעלמה ולמספר השנים שמדובר בהן מצטרף גם "נזק קונקרטי בלתי-מדיד ... בדמות הפגיעה בכלכלת השוק החופשי ובערכי השוויון בנשיאה בנטל המס".

            עוד התייחס בית המשפט קמא לענין נסיבות ביצוע העבירה, לנימוקים שהניעו את המשיב שלא לדווח לרשויות המס. בית המשפט שלל מכל וכל את המלצת שירות המבחן להסתפק במקרה זה מאסר בעבודות שירות, וציין את המובן מאליו כי המלצה היא המלצה ומסקנה היא מסקנה ובית המשפט איננו כפוף להמלצה.

4.         בשלב השני עבר בית-משפט קמא לגזירת הדין בתוך המתחם. לענין זה התייחסה כב' השופטת קמא להיעדר עבר פלילי, מצבו הבריאותי של המשיב, הסובל מבעיות לב, נטילת האחריות שהתבטאה בכך שהמשיב הודה ולא נוהל משפט, כל זאת לקולא. לחומרה צויינה העובדה, שהמשיב לא הסיר את המחדל. בסופו של דבר סבר בית-משפט קמא, כי יש למקם את הענישה, במקרה זה, במרכז המתחם שנקבע על ידו, שעל-כן הוטלו על המשיב 18 חודשי מאסר בפועל, כאמור לעיל.

            על גזר הדין מערערת המדינה בפנינו. על אלה מלינה המדינה:

1)        לטענת המדינה, שגה בית-משפט קמא בקביעת המתחם. המתחם הוא רחב מידי. בעיקר מלינה המדינה על הרף התחתון שאותו קבע בית-משפט קמא. המדינה מפנה לפסיקה  רבה אותה סקרה בדקדקנות, ממנה עולה כי בנסיבות דומות, ואף קלות יותר הוטלו על הנאשמים עונשים קשים יותר, ומכאן שמדיניות הענישה, כפי שהיא משתקפת בפסיקה, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית-משפט קמא. המדינה מתייחסת לפסקי-דין ספציפיים, אליהם היפנה בית-משפט קמא, כאשר לשיטתה ההשוואה בין אותם מקרים לתיק הנוכחי אינה במקומה.

2)        בנוסף למדיניות הענישה, מפנה המדינה לנסיבות הרלוונטיות המצביעות אף הן על-כך כי הרף התחתון שנקבע איננו הולם את מה שמשתקף מכתב האישום שבפנינו. לענין זה מפנה המדינה לכך שמדובר בשש שנים ארוכות, בכל פעם מחדש עבר המשיב את העבירה המיוחסת לו. העובדה שמדובר רק בשש עבירות ולא יותר, היא ענין "מבני" של כתב האישום וניתן היה לייחס למשיב עבירות רבות יותר.

3(        עוד מפנה המדינה לסכום שמדובר בו, סכום גדול במיוחד, ולעובדה שמדובר בשני עסקים ולא עסק אחד, שאף אלה נסיבות לחומרה שהיה על בית המשפט לשקלל. 

4)         ההיבט הנוסף בערעור המדינה עניינו גזירת הדין בתוך המתחם. לשיטתה של המדינה, לא היה מקום למקם את המשיב במרכז המתחם, בהינתן המתחם שקבע בית-משפט קמא. היה אולי מקום לכך, לו היה בית-משפט קמא מאמץ את המתחם שלו טענה המדינה, דהיינו - מתחם שהרף הנמוך בו הוא 24 חודשי מאסר (במקום 12, כפי שקבע בית-משפט קמא).

5)        נימוק נוסף לענין גזירת הדין בתוך המתחם עניינו אי-הסרת המחדל. לטענת המדינה, הסרת המחדל מהווה פעמים רבות נימוק לקולא. במקרה הנוכחי, לא שולם מאום על חשבון החוב לרשויות המס, שעל-כן גם מנימוק זה לא היה מקום להסתפק ב- 18 חודשי מאסר.

5.         הסניגורית טוענת, כי אין מקום להתערב. יכולנו להסתפק באמירה כי הסניגורית תומכת בכל נימוקיה של כב' השופטת קמא, הן לענין קביעת המתחם והן לענין גזר הדין. אולם, כיוון שפטור בלא כלום אי-אפשר,  נאמר בקצרה כי הסניגורית התייחסה לפסיקה אותה הציגה המערערת, ולשיטתה הפסיקה המחמירה אליה הפנתה המערערת אינה משקפת את נסיבות התיק הנוכחי ואינה דומה, בנסיבותיה, למעשים נושא כתב האישום.

            הסניגורית הדגישה את העובדה, כי המשיב הודה מיד, קיבל אחריות, ההודייה היתה ללא הסדר טיעון. זו הסתבכותו הראשונה של המשיב עם החוק, וגם לכך צריך לתת משקל. למשיב בעיות בריאותיות שונות. המשיב כבר התחיל בריצוי המאסר, ובפרק הזמן שבו הוא שוהה במאסר, עבר צינתור, ללמדך שהבעיות הרפואיות לא נעלמו אלא הוחמרו. עונש מאסר של 18 חודש הוא ענישה כבדה ומשמעותית ואין מקום להתערב בה.

6.         שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא כי יש ממש בערעור המדינה. להלן נתייחס לנושאים שהועלו גם בטיעוני הצדדים.

7.         באשר למתחם הענישה: הסוגייה האם מתחם רחב הוא ראוי או אינו ראוי, זכתה בתחילת ימיו של תיקון 113 להתייחסויות שונות והובעו דעות שונות. בפסק הדין בענין חסן, אליו הפנתה גם המדינה, הוכרעה הסוגייה. בית המשפט העליון אמר, כי "החוק אינו מגדיר את היקפו הרצוי של מתחם העונש, אך ברי כי מתחם רחב מידי, המסוגל להכיל שלל מעשים ונסיבות כך שכל תוצאה עונשית תיתפס בתוכו, אינו מתחם ראוי, שכן הוא ירוקן מתוכן את תכלית החוק". בהמשך אמר בית המשפט העליון, כי "... רוחב המתחם שייקבע, תלוי במורכבות העבירה הנדונה, כלומר במידת השונות שבנסיבות ביצועה". נראה לנו, כי  הציטטה דלעיל משקפת אכן לא רק את אמירתה האופרטיבית של הפסיקה, אלא גם את ההיבט הנכון והראוי, הנותן ביטוי לרציונאל שמאחורי תיקון 113. ובהשלכה לענייננו, מתחם ענישה שהרף הנמוך שבו הוא 12 חודש והרף העליון 30 חודש הוא מתחם גבולי לענין "רוחב" המתחם על-פי המלצתו של בית המשפט העליון. אין מדובר בפער של מספר שנים בין הרף הנמוך לרף העליון, שעל-כן ניתן לראות בו מקרה מובהק של מתחם רחב מידי. גם אם היה מקום לצמצם את המתחם, ספק אם בשל נימוק זה בפני עצמו היינו מתערבים בו, וכפועל יוצא מכך בענישה שהוטלה מכוחו. יחד עם זאת, מקובלת עלינו עמדת המדינה, כי הרף התחתון עליו הצביע בית-משפט קמא איננו נכון לנסיבות תיק זה.

            נחזור ונדגיש את עקרון היסוד שבסעיף 40(ב) לתיקון 113: "העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ...". הדגש כמובן הוא על נסיבות ביצוע העבירה, ואלה, על-פי השקפתנו, במקרה הנוכחי, חמורות במיוחד. מדובר בשש שנים ארוכות שבהן העלים למעשה המשיב את מקורות הכנסתו מידיעת שלטונות המס. לא דיווח לסירוגין, לא ניהול חלקי של ספרים, אלא התעלמות לחלוטין ממדינת ישראל כשותפה לרווחי המשיב.

            בדיון בפנינו נחלקו הצדדים, כפי שהוזכר לעיל, בשאלת מספר העבירות שמדובר בהן והשלכתן על מתחם הענישה. לענין זה אנו רואים לומר כדלקמן: גם בהנחה שהסניגוריה צודקת כי מדובר ב- 6 עבירות ולא מעבר לכך (ואיננו מקבלים לענין זה את טעון התובע, ולפיו ניתן היה לייחס למשיב מספר עבירות רב בהרבה ממה שיוחס לו), עדיין מדובר בתקופה ארוכה ביותר. המשיב לא חדל מיוזמתו מביצוע העבירות אלא נתפס. כפי שציין גם בית-משפט קמא, כל יום חדש סיפק למשיב הזדמנות להתעשת ולנהוג כמו כל אזרח מן היישוב, אלא שהמשיב לא נהג כך. נסיבות ביצוע העבירה, על-כן, הן חמורות במיוחד.

8.         בית-משפט קמא ציין, כי מדובר בעבירה הדורשת תכנון מוקדם, שמתבטא באמור לעיל, דהיינו - שבכל יום מחדש מחליט הנאשם שלא לבצע את המוטל עליו, ונראה לנו כי בכך צדק.